armadil
מתוך ספרו של לוחם הלח"י עזרא יכין: "אלנקם- סיפורו של לוחם חירות ישראל"
"16 ביולי. לאן? מנסים לנחש: אולי בית צפפה? ואולי שייח ג'ארח? לא. לפי הרמזים זה חייב להיות משהו הרבה יותר חשוב. לא… איננו רוצים להתאכזב בתשובה שלילית. את המקום הזה איננו
מעזים להזכיר. אסור לקבל תשובה שלילית… הלב מלא ציפייה ותקווה. לקראת ערב מודיעים לנו: היכונו! אנו עומדים לצאת לפעולה בעלת חשיבות עליונה. הלב מלא ציפייה ותקווה. מאיר- יהושוע זטלר, מפקד הלח"י בירושלים מודיע: "הולכים לשחרר את העיר העתיקה" יותר לא רצינו לשמוע. האושר מילא כל תא בגופנו…
אני מתבונן בפני חברי. כולם נראים אחרת. זה לא אותו יואש שהכרתי ולא אותו תמיר שראיתי אתמול.. כולם לבשו פנים בורקות ובוערות של להט. אולי כך נראו המכבים לקראת העלייה
לירושלים- להר הבית.. אני רואה בדמיוני את המכבים העולים להר הקדוש וזוכים לתהילת עולמים. ועכשיו- תורנו! אני מרחף ומפליג עוד ועוד בין דמיון ומציאות: לנגד עיני מופיעות מיליוני
עיניים המתבוננות בנו- עיני כל הדורות המצפות לנו באלפיים שנות תפילה וכיסופים. רק שתהיה זו מציאות…
די! צריך להתרכז במה שמסבירים. בתדרוך. במאמץ לא קל אני מקשיב למה שאומרים- כל ארגון יתקוף מכיוון אחר. ה"הגנה" תפרוץ דרך שער ציון. האצ"ל דרך השער החדש ואנחנו )הלח"י( ניכנס
בסמטה הצרה שבין בניין הדואר הישן לבניין הכנסייה הסמוכה… ושוב- הדמיון מתעתע. אני מתבונן בחברי ורואה בעיני רוחי את לוחמי בר כוכבא, עולים מקברותיהם ומסתערים על חומות ירושלים. כאילו אלפיים שנות גלות הולכים ונעלמים בפעולת הלילה הזה. והנה מופיע מאיר. כולנו מצפים למוצא פיו. דממת קודש במחנה… "לוחמים!" לכם, אומר מאיר, אבותינו ואבות אבותינו מצפים בדור אחר דור של כיסופים ותפילות. ללילה הזה הם מצפים. בלילה הזה אנו פורצים את החומות ועולים לגאול את בירת דוד מלכנו- את ירושלים.
יותר אינני יכול לשמוע. די בדברים האלה כדי לחוש בערה לוהטת בכל תאי הדם שבעורקי. כבר חשבתי על הדברים האלה. אבל עכשיו משיצאו מפיו של מאיר הם מקבלים משמעות ההופכת את
הדמיון למציאות. ואני שואל את עצמי: מדוע אני זוכה? צדיקים וטהורים, חולמים וממיתים עצמם באהבת עמם משך דורות על דורות לא זכו- ואני זוכה."