omrid
בערב ראש השנה תשל״ג (ספטמבר (1972הייתי בן שמונה עשרה וקצת, בוגר טרי של מחזור ד׳ בפנימייה הצבאית תל אביב. מספרים לי שהייתי חניך טוב בפנימייה, עם כיוון די ברור בחיים: שאפתי, כמו רבים מחברי, להיות חייל קרבי וקצין במשרה מלאה… חברי לחדר, גבי אשכנזי, לקח את המסלול הזה שבו הייתי אמור ללכת עד הסוף, והוא לא היחיד.
אבל אז, הכול השתנה. את ערב ראש השנה ביליתי בטיול בחו״ל עם חברים לפנימייה, אני יודע את התאריך כיוון שאת ברכת ה״שנה טובה״ שלחתי הביתה מאירופה. ושם, על אחד ההרים הגבוהים בשווייץ, השתנו חיי בבת אחת. תוך טיפוס על ההר, נפצעתי קשה בתאונת נפילה (לא ״תאונת סקי״, תחקירנים, היזהרו מוויקיפדיה!. )
בין שאר הדברים שקרו לי בעקבות הפגיעה בראש, היה אובדן מוחלט של הזיכרון לזמן שקדם לתאונה. לא ידעתי מי אני או איך קוראים לי. לא הכרתי את אמי או אבי או את שאר בני משפחתי, לא זיהיתי את חברי (כולל את חברתי בשלוש השנים האחרונות בתיכון), לא ידעתי קרוא וכתוב וכמעט לא לדבר, שכן אוצר המילים שלי היה מאד מאד מצומצם…
אבל הייתה לי המוזיקה. היא הייתה הקשר שלי עם הסביבה, ממנה יכולתי ליהנות מבלי להבין למה ומדוע, מבלי לדעת על מה השירים מדברים… מוזיקה היא רגש טהור שלא זקוק לדבר כדי להגיע אליך. כל תהליך השיקום שלי, שנמשך שנים רבות, סבב סביב המוזיקה.
יואב קוטנר, עורך מוסיקלי.